Copyright © HomeBase Project. All rights reserved.

Igal Sarna, born in Tel Aviv, Israel, in 1952, writes feature stories for the daily newspaper Yediot Aharonot. After serving as a tank commander in the Yom Kippur War in 1973, he was one of the ex-soldiers who founded the Peace Now movement. He received the IBM Tolerance Prize for a series of cover stories he wrote on Iranian political prisoners in Israel, and in 1998 he was awarded a Fulbright grant and spent a semester at the University of Iowa International Writing Program.  His books include fiction and nonfiction. So far he has published nine books, both fiction and nonfiction. His first book, in Hebrew, is a biography of the poet Yona Wallach; a novel, Tzayad Ha-Zikaron (Hunter of Memory); 'State Witness' is a summary of 25 years of work as a journalist in Gaza and the territories. The Book 'Gentle Hand' 2008  is a journey into his Mothers life and secrets, and his most recent book 2023 (2014) is a journey to the future towards a different, decaying, Israel.


A collection of Sarna's essays was published in English as Broken Promises: Israeli Lives (UK, Atlantic Books), and as The Man Who Fell Into a Puddle (US, Pantheon/Vintage).  His books have been praised by, among others, The Times Literary Supplement: "Sarna touches on all the themes of Israel's modern tragedy. "Thoughtful and humane . . . A marvelous book". In 2011 Sarna won the  Sokolov award for Journalism. He lives in Tel Aviv


מתוך 7 קטעים על בית 23  / דייר מישנה: יגאל סרנה 


"הבית (כמו עצם או / כלי) הוא פשוט / והוא אינו מבקש דבר מלבד / להיות בית", 

ישראל אלירז 


"הבית מספר 23 בדרך בית לחם היה שייך פעם למשפחת חלבי. אי שם בעבר הרחוק שמעברה האחר של  1948 או אף קודם לכן. עם החומה הישנה שאבניה אדמוניות מחמת הזמן ושער החצר העטוף שיח יסמין, שבלילה מלווה אותך גם עתה ניחוחו לכל מקום, ואף מבשם את החדרים והמיטות וחודר לחלומות ומפתה אותך למעשים שאין לעשותם. והנה גם תצלום ישן שנותר מן המשפחה שבנתה את הבית לחיות בו אי שם בסוף המאה ה19. תינוקות וילדים וגבר ואם זקנה שגרה פעם למעלה, מעל ילדיה או להיפך, למרגלותיהם. והנה עלית גג הרעפים. ועצים. 

שני גרמי מדרגות מטפסים זה מול זה, כשני תאומי אבן ונפגשים תמיד באותה מרפסת, ועמודי האבן הלבנים התומכים בה ומעקה הברזל שקליפת העץ שלו אבדה עם הזמן כמעט כולה, ושיחי הוורדים שגילם מאה שנים ועדיין פרחיהם צהובים כשמש מדממת, ועצי הפרי. רימון ושסק נדמה לי. שרד גם בית הכרכרה של מי שהיה פעם ראש העירהערבי שכיהן ברוטציה עם יהודי ומת מזמן. 

אחר כך החדרים. חלל הבית. 

האדריכל האמריקאי מקומת הקרקע אמר לי שמה שעושה את החדרים למה שהם הוא אותו חלל לא מנוצל שמעל לראש. שלושה מטר שמונים גובה. ריק שממלא את הלב רווחה. כי מהו בית אם לא גם החלל והאור הנלכדים בו. נדיבות או קמצנות. חמדנות או לב פתוח. צניעות. החלל הזה שמתמלא כל בוקר באור שבא משני חלונות בחדר שלי. שני חלונות מקומרים, מסורגים, שצמחים פורחים בהם ממשתלת אמנון ותמר הסמוכה. פרחים ומטפסים שצמיחתם פרועה ומהירה מחמת התנאים המושלמים. 

דבר מה בבית הזה ממלא אותי חיים כאילו נשאבו מבור מים סמוי אי שם מתחתיו, או מן החיים שפיעמו בבית הזה. משהו חי פה מחמת שנים רבות והמון דיירים שרוחם ממשיכה להתקיים. כך אני מרגיש במספר 23. חי. חי. כך אני חש רק בבתים ישנים." 


הטקסט המלא כאן.

י